מאמרים


10
ינו
2016

צמצום מספר כלי הנשק הפרטיים – מדיניות שגויה שיש לבטלה

מאמר זה מבוסס בחלקו על מאמרו של ליאור נדיבי שפורסם בירחון "מצודה"

מבוא

לפני שניכנס לדיון על הנושא המדובר, ראשית יש להכיר את עולם הנשק בישראל ואת הגופים הפועלים בו. כל ההתייחסויות יהיו לגבי כלי נשק המוגדרים כ"קלים" (קליבר הקטן מ-20 מ"מ) וכאישיים, קרי: אקדחים, רובים, רובי סער, תתי מקלע וכדומה.

הגוף הראשון, והגדול מכולם, הוא כמובן משרד הביטחון, המאגד תחת כנפיו את צה"ל, השב"כ ועוד מספר גופים, המחזיקים יחד סה"כ במיליוני כלי נשק קלים ואישיים.

   הגוף השני הוא המשרד לביטחון פנים, המאגד תחת כנפיו את המשטרה, השב"ס ושירותי הכבאות, המחזיקים יחד בכמה עשרות אלפי כלי נשק כנ"ל.

   לשני הגופים הנ"ל יש "משרדי רישוי" משלהם והם מחליטים מי יקבל נשק ואיזה סוג הוא יחזיק, הם גם מפקחים, ומכאן גם אחראים, על התנהגותם של האוחזים בנשק ועל אופן השימוש שהם עושים בנשקם.

   הבאים בתור הם הארגונים החמושים למיניהם. ראשונים ביניהם הן חברות השמירה, שמחזיקות בכלי נשק רבים, כ-70,000 במספר כיום, אותם הן אמורות למסור לעובדיהם, קרי לשומרים עם רישיון, ע"פ צורכי העבודה שלהם. כדאי כבר לציין שרוב השומרים האלה אמורים לשאת את נשקם רק במהלך המשמרת שלהם ולהחזירו לחברת השמירה עם תום משמרתם.

   אחרי חברות השמירה באים ה"מפעלים הראויים" שרובם למעשה מפעלים, או חברות, המחזיקים במערך שמירה חמוש. כדוגמה ניתן לציין את רשות שדות התעופה, מפעלי התעשייה האווירית, מפעלי רפא"ל וכדומה. במפעלים אלה בד"כ כלי הנשק לא יוצאים מתחום העבודה והם מועברים משומר לשומר או מאוכסנים בחדרים מתאימים בסיום העבודה.

    אחרונים חביבים הם האזרחים הפרטיים המחזיקים כלי נשק ברישיון אישי ופרטי, הניתן ע"י המשרד לביטחון פנים (בט"פ). אנשים אלה מחזיקים בכלי נשק אחד או יותר אולם מוגבלים, בדרך כלל, בסוגי כלי הנשק המותרים להחזקה. בדרך כלל מותר להחזיק אקדח אחד, ובעבר גם ברובים מקליבר זעיר ( .(.22LR כמו כן מותרים להחזקה רובי צייד, אם כי במספרים קטנים והולכים. סה"כ מוחזקים בידי גורמים פרטיים כ-150,000 כלי נשק, כאשר מספר זה כולל את מה שנמצא במלאי של סוחרי נשק.

מדיניות הרישוי של המשרד לבט"פ

   משרד הבט"פ, באמצעות האגף לרישוי כלי ירייה, הוא זה שקובע  את מדיניות החזקת כלי נשק בידי אנשים פרטיים, חברות שמירה ומפעלים ראויים. כיום הוא עושה זאת בשיתוף עם מחלקת האבטחה של המשטרה, שאחראית במיוחד על נושא רמת ההכשרה של שומרים שכירים.

   לגבי אזרחים פרטיים, קבע אגף הרישוי רשימה של תבחינים, המשתנים מפעם לפעם, אשר קובעים מי יכול להגיש בקשה לרישיון לנשיאת נשק ולקבל אותו. בכל תבחין מפורט איזה סוג נשק ובאיזה כמות מותר להחזקה.

   מלבד עמידה בתבחינים הנ"ל, כל מבקש רישיון צריך לקבל אישור משטרתי על היעדר רישום פלילי, ואישור כשירות בריאותית, הניתן ע"י משרד הבריאות, זאת בנוסף להצהרת בריאות המוגשת ע"י המבקש. אישורים אלו נשלחים ישירות לאגף רישוי כלי היריה מבלי שמבקש הרישיון מעורב בתהליך זה ומבלי שהוא יודע את תוכן התשובה.

   ע"מ להבין מה גרם להולדת מדיניות המצמצמת של אגף הרישוי, יש לחזור מעט אחורה בזמן. בתאריך 8 בספטמבר, שנת 1992, נכנס איתן מור, שעבד בתור שומר חמוש, לתחנה של בריאות הנפש בירושלים, כשהוא חמוש בתת-מקלע "עוזי" שניתן לו ע"י חברת השמירה בה עבד. הוא פתח באש לעבר עובדי התחנה ורצח ביריות ארבע עובדות. לאחר מכן עלה והתבצר על הגג, כשהוא יורה לכל עבר. לאחר שמשא ומתן לכניעתו לא עלה יפה, הוא נורה ונהרג ע"י צלף של הימ"מ.

   אירוע זה, שעורר הדים רבים בישראל, העלה לכותרות את נושא מחזיקי הנשק בישראל ואת העובדה שחלק מהם, בד"כ שומרים שכירים, מחזיקים בנשק מבלי שעברו כל השגחה, בדיקה

ולפעמים אפילו לא הכשרה. ועדה שמינה שר הפנים דאז, אריה דרעי, קבעה שיש לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי אזרחים (זאת למרות שבארוע זה לא היה שימוש בנשק פרטי) ולהגביר את הפיקוח על שומרים העובדים דרך חברות שמירה. זאת הייתה תחילתה של מדיניות הצמצום, מדיניות הנמשכת עד היום הזה, אם כי שר הבט"פ החדש, גלעד ארדן, התאים את ההנחיות למצב הבטחוני שהתפתח בחודשים האחרונים והרחיב במידה מסוימת את מעגל הזכאים לרשיונות נשק. גם שם המדיניות שונה ל"מאזנת", אך עדיין יש בה ספיחים של המדיניות הקודמת, הנובעים מאי קבלת העקרון שלאזרח יש זכות מוקנת להגנה עצמית.

   רק בכדי לסבר את האוזן, בשנת 1990 היו בידי אנשים פרטיים כ-300,000 כלי נשק ואילו כיום, נכון לשנת 2015, יש רק כ-150,000 כלים. הצמצום בוצע, בין היתר, בדרכים הבאות:

  • בוטל תבחין של "מתנדב במשמר האזרחי" ומי שהחזיק בנשקו פחות מ-10 שנים נאלץ למכור את נשקו או לוותר עליו ללא פיצוי כלשהו.
  • בעלי רובי צייד נדרשו לוותר עליהם או למכרם, לאחר שרשות הטבע והגנים לא חידשה להם רישיונות צייד.
  • בעלי רובים זעירים נדרשו להירשם כחברים פעילים במועדוני ירי, מבלי שקובעי המדיניות התייחסו  לעובדה שרוב  הדגמים של רובים אלו לא התאימו כלל לפעילות ספורטיבית. בהעדר יכולת הציבור להרשם כספורטאים פעילים רשיונות של אלפי רובים בוטלו ובעליהם נאלצו למוסרם למשטרה ללא תמורה והם אבדו לעד.
  • בוטלו תבחינים שונים נוספים כגון: נהגי רכב ציבורי, נהגי אמבולנסים, סוחרים באבנים יקרות וכדומה. כל מי שקיבל נשק ע"פ תבחינים אלה והחזיק בו פחות מ-10 שנים נאלץ למכור את נשקו או למסור אותו ללא תמורה למשטרה. זאת למרות שהוא באופן אישי לא עבר עבירה כלשהי שבגינה היה אפשר לבטל את רישיונו.

   חשוב גם לציין כי באותה תקופה עלה מספר כלי הנשק שבידי חברות השמירה מאלפים בודדים לכ-130,000, נכון לשנת 2012. לאחר מכן, בעקבות הנחיות חדשות של המשטרה ושר הבט"פ הקודם יצחק אהרונוביץ ירד מספר כלי הנשק בחברות השמירה לכ-70,000.

ה"לוגיקה" שמאחורי מדיניות הצמצום

   בטיעונים ציבוריים, שהעלה אגף הרישוי להצדקת מדיניותו, נשמעו בעיקר שתי טענות כנגד מחזיקי נשק פרטיים:

  1. כלי נשק רבים נגנבים מידי בעליהם, שאינם מקפידים על שמירתם, ומגיעים לידי עבריינים.
  2. רמת המיומנות הנמוכה של רבים ממחזיקי הנשק מסכנת את שלום הציבור.

   מבלי להיכנס לעומקם של הנתונים ה"יבשים" של מספרי כלי נשק שנגנבו (כ-350 בשנה, רובם מאירגונים שונים ולא מאזרחים פרטיים) ושל אירועי ירי שבמהלכם אזרח חמוש פגע בשוגג באדם עובר אורח, (גם נתונים אלה מראים שאין ממש בטענות הנ"ל), יש להתייחס למה שאגף הרישוי היה יכול לעשות אך נמנע מעשייה כל השנים:

  1. אגף הרישוי היה יכול להשתמש בסמכותו ולחייב בעלי נשק לשאת את הכלים על גופם, במידה ומדובר באקדחים להגנה עצמית, או להפקידם בכספת/ארון ביטחון מתאים (פתרון שמתאים גם לרובים מסוגים שונים), הוא נמנע מלעשות צעד הגיוני זה שאינו כרוך מצדו בשום עלות!

כמו כן, אגף הרישוי היה יכול לפעול לשינוי החקיקה בנוגע להפקרת כלי ירייה (עבירה שכיום לא מופיעה בחוק העונשין!) ולדרוש שבחקיקה כזאת ייקבע עונש מתאים למי שלא ישמור על נשקו כחוק, אך גם זה לא נעשה! צעדים אלה היו יכולים למנוע חלק גדול מגניבות של הנשק הפרטי.

  1. לגבי רמת המיומנות של בעלי הנשק, הרי שגם כאן אגף הרישוי היה יכול להפעיל את סמכותו ולדרוש כי כל מחזיק בנשק יתאמן בתדירות הגיונית (בוודאי לא פעם בשלוש שנים כפי שהוא נדרש כיום) וכי עליו יהיה לעמוד במבחן יכולת מסוים, שרמתו אינה בשמיים...  גם בנקודה זאת לא נעשה דבר!

   לאור זה, ניתן להניח ברמת וודאות גבוהה שטיעוני אגף הרישוי הם בחזקת תירוצים בלבד והמניע האמיתי שמאחורי מדיניות הצמצום נותר נעלם מעיני הציבור.

   "רוח גבית" למדיניותו הנ"ל, מקבל אגף הרישוי מארגונים פוליטיים ומגזריים שונים, מקצתם הזויים. אלה טוענים, למשל, שנשיאת נשק במרחב הציבורי היא זאת שאחראית לחלק ניכר מרציחות נשים ע"י בני זוגן. העובדה שלאורך השנים אין מתאם בין מספר רציחות נשים לבין מספר כלי הנשק שבידי הציבור, אזרחים ושומרים, לא "מבלבלת" אותם ולא מזיזה אותם ממטרתם, קרי המשך מדיניות הצמצום ופירוק אזרחים נורמטיביים מנשקם, תוך התעלמות מתפקידים החיוביים שממלא נשק זה באבטחת בטחונו של הציבור הרחב. בצער רב יש לציין שהמשרד לבט"פ והשר הקודם, יצחק אהרונוביץ, נכנעו לדמגוגיה בלתי אחראית שלהם.

 

השאלות שעולות ממדיניות המצמצמת

 

   חשוב לזכור שבמדינת ישראל אין לאזרח זכות חוקתית לשאת נשק, למעשה מדובר בפריבילגיה שהמדינה נותנת לחלק מאזרחיה, ברצונה תיתן וברצונה תיקח, אולם אם בוחנים את הנושא לעומק, מתעוררות מספר שאלות חוקתיות כבדות משקל:

  1. בעוד שיד אחת של הממשלה, משרד הביטחון, מחייבת כל אזרח שמתגייס ומשרת במילואים לשאת נשק (גם אם הוא לא רוצה, מסיבות מצפוניות לדוגמה), באה היד השניה, המשרד לביטחון פנים, וטוענת כי אותם אזרחים עצמם אינם זכאים לשאת נשק, בגלל שהם מסוכנים לציבור בהיותם חמושים. נשאלת השאלה, מה ההיגיון לדרוש ממישהו לשאת נשק צבאי אוטומטי, כגון רובה סער או תת מקלע כחייל ובה בעת למנוע ממנו אפשרות לשאת אקדח כפרט, בטענה שבזה הוא מסכן את הציבור? אם הוא מסוכן, אל תחמשו אותו כחייל, אם לא מסוכן - תנו לו רישיון לאקדח, אם הוא מעונין בכך.
  2. המדינה טוענת שהגנה על האזרח הוא תפקידם של הצבא והמשטרה, אולם את חוסר היכולת של שני גופים אלה למלא את חובתם באופן מלא כולם מכירים. מה קורה אם כן עם זכותו של אזרח להגה  על חייו, וחיי קרוביו? אם המדינה לא מסוגלת לספק לו בטחון, שתאפשר לו בעלות על אמצעים לדאוג לבטחונו באופן אישי.
  3.    כאמור לעיל, את טיעוניו הפומביים של אגף הרישוי לגבי הצורך  במדיניות הצמצום ניתן לפתור בכמה צעדים פשוטים וללא שום עלות לממשלה. אם יש טיעונים נוספים, שלא פורסמו, עדרבא, שיציגו אותם לדיון, יתכן שניתן לפתור אותם באותה קלות כמו את הטיעונים הרשמים רק שהם לא חשבו על זה..
  4. מול מדיניות מצמצמת עומדים, בין היתר,  טיעונים הבאים:
  1. ידועים לציבור מיקרים רבים שבהם אזרחים, חמושים בנשקם האישי מנעו מעשה פשע, או טרור, או שבלמו אותם באיבם ומנעו את החמרתם. ראינו דוגמאות לכך גם בפיגועים האחרונים וגם בעבר רחוק יותר. כאן המקום לציין כי ע"פ מחקר שנערך ע"י פרופסור שלמה שפירא, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, ביותר מ - 70% מפיגועי הטרור בהם היו מעורבים אזרחים חמושים, תרמו האזרחים תרומה מכרעת לניטרולו של התוקף ועצירת מסע ההרג.
  2. היתייחסות למקום מגורים כפרמטר למתן רישיון לנשק, שנקבע, כנראה, עוד בימי הפדאיון, מיצתה את עצמה מזמן. סירוב לתת רשיון לאזרח כשיר רק בגלל שהוא גר בתל אביב או ברעננה ולא באריאל או באלקנה מגוחך לאור הארועים בשנתיים האחרונות.
  3. ביטול האישור לתכשיטנים לשאת נשק, העלה את מספר מיקרי השוד של סוחרים אלה, שהפכו "למטרות קלות" לשודדים. זה מוכיח, שקורבן חמוש פחות אטרקטיבי בשביל התוקף, וההיפך. אם נרחיב את התמונה ונסתכל על המתאם בין צמצום מספר כלי הנשק שבידי האזרחים לבין עליה במספר פיגועי טרור, נראה קשר ישיר, גם אם זאת איננה הסיבה היחידה לכך.
  4. הרחבת מעגל בעלי הנשק, תוך דרישה להעלאת רמת הירי שלהם, תשפר גם את כישוריהם כחיילים, בסדיר, בקבע ובמילואים.
  5. בהגדלת מספר אזרחים חמושים יהיה משום מסר של הממשלה לתוקפים למיניהם שהזכות להגנה עצמית היא זכות מוקנית שתיתמך, בעת הצורך, גם ע"י שימוש בנשק.
  6. במדינות רבות שבהן בוצע צמצום דרמטי של מספר כלי נשק שבידי האזרחים הנורמטיביים, לדוגמה באנגליה ובאוסטרליה, חלה עלייה דרמטית במספר מעשי העבריינות האלימה כגון: אונס, רצח, ניסיונות רצח, שוד מזויין, בריונות רחוב מסוכנת וכדומה, כי צמצום זה לא הוריד ולו כלי נשק אחד ממצבת כלי נשק של העבריינים. ושם עוד לא מדובר בטרור! לעומת זאת, במקומות שבהם הורחבה הזכות של האזרחים לשאת נשק אישי ועבריינים יודעים שהם עלולים להיתקל באזרח חמוש, מעשי הפשיעה הצטמצמו באופן דרסטי, לדוגמה במולדובה ובארצות הבלטיות. גם הסטטיסטיקה בארה"ב מוכיחה באופן מובהק, שבאזורים בהם יש הרבה נושאי נשק חוקי רמת הפשיעה נמוכה וההיפך. כדאי לנו ללמוד מנסינם של אחרים במקום להשתכנע  באמיתות הללו רק אחרי שגם אנחנו, כמוהם, נשלם בחיי אדם.

אנו קוראים לשר ארדן ולראש אגף רישוי כלי יריה במשרדו לזנוח לאלתר את שאריות המדיניות  ה"מצמצמת", קונספציה שקרסה כמו מגדל קלפים  לאור המצב הבטחוני המחמיר מיום ליום ויפה שעה אחת קודם. כבר היום משלמים אזרחי ישראל בחייהם על מחדלי מדיניות זו, שנקבעה על ידי קודמיהם. אנו קוראים למקבלי ההחלטות להתעלם מרעשי רקע לא עיניניים שמייצרים גורמים פוליטיים ומגזריים שונים ולפעול בדחיפות להגדלת מאגר אזרחים חמושים ומיומנים שיוכלו להוות מכפיל כוח יעיל לזרועות הבטחון בעיתות חרום ולהפוך את החיים במרחב הפרטי והציבורי לבטוחים יותר בשגרה.  


צרו אתנו קשר בטלפון 050-6264760, במייל info@legalweapon.org.il או דרך האתר
2015 © כל הזכויות שמורות להעמותה לקידום תרבות הנשק בישראל