בתקשורת


חפש

הסיפורים האחרונים

רשימה מלאה ...

תגיות שימושיות


6
ינו
2016

תשאירו את האקדח במטבח

המאבק להגבלת נשק חם הולך ותופס תאוצה במערב, ואתמול אף נצפה הנשיא אובמה מזיל דמעות על כשלונו בסוגיה ● בישראל, הפמניסטיות נמצאות בחזית המאבק, בטענה שהגבלות על נשק יצמצמו רצח נשים ● הלל גרשוני לא הסתפק בהצהרות, ויצא לבדוק לעומק את הנתונים

 

 

יש משהו מתעתע בנתונים סטטיסטיים, בפרט בנתוני פשיעה. קחו לדוגמה את דברי ח"כ זהבה גלאון, שבנאום בכנסתשנשאה לאחרונה אמרה כך:

אני רוצה להסב את תשומת לבכם למספר הבלתי-נתפס, הבלתי-יאומן: 17 נשים נרצחו מאז תחילת השנה, בשנת 2015, בידי בני-זוגן, בין אם הוא בן-זוג פורמלי או בן-זוג לא פורמלי. 17 נשים. זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת.

אכן בלתי נתפס. במיוחד אם מסתכלים על דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוגש באותו יום, ובו ניתנו נתונים אחרים:

על פי נתוני משטרת ישראל, בשנת 2015 (ינואר אוקטובר כולל) נרצחו 22 נשים, מתוכן 8 נשים על ידי בני זוגן... מסוף חודש אוקטובר ועד למועד סגירת המסמך דווח בתקשורת כי נרצחו נשים נוספות, כאשר לגבי שתיים מהן קיים במשטרה חשד שנרצחו על ידי בני זוגן. (הדגשה שלי, ה"ג)

הבה נעשה חשבון: 8 נשים נרצחו על-ידי בני זוגן. נוסיף עוד 2 עם חשד שכזה. בסך הכול 10. איך הגענו מכאן ל-17? הרי נשים שנרצחו "על רקע משפחתי וסכסוך משפחתי" זה לא "בידי בן זוג", פורמלי או לא (זה יכול להיות אמא, אחות וכן הלאה), ואפילו היינו מוסיפים אותן לא היינו מגיעים ל-17. תעלומה.

עלעול בדיווחים השונים לגבי שנים קודמות רק מגביר את הבלבול. כך לדוגמה בדו"ח של ויצ"ו לשנת 2014, נאמר כי "בשנת 2014 נרצחו בישראל 10 נשים על-ידי בן זוגן, בהשוואה ל-19 נשים אשתקד". עם זאת בדו"ח שלו לאשתקד-של-2014 נאמר כי "[ב]מהלך 2013 נרצחו 19 נשים על-ידי בן זוגן או בן משפחה, מספר זה זהה למספר הנשים שנרצחו ב-2012" (הדגשה שלי, ה"ג). "או בן משפחה"! הבדל משמעותי במיוחד, כפי שאמרנו. האם הדו"ח של 2014 גם כן ספר בני משפחה? אם לא, האם הוא לא משווה תפוחים לתמרים?

הבה נפנה אל המקור הרשמי, השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל. בשנתון לשנת 2014 נאמר כי בשנה זו היו 11 מקרי רצח של נשים על-ידי בני זוגן, לעומת 15 בשנת 2013. הנה כך:

טוב, הדו"ח של ויצ"ו נכתב לפני סיום 2014 (והושווה לכל שנת 2013? שוב תפוחים ושקדים?), ואפשר שנוסף עוד רצח מאז שנכתב. אבל הנה ה-19 של 2013 הפך ל-15, אולי בעקבות ההקפדה על הקריטריון "על-ידי בני זוגן" בלבד.

זה עדיין לא מסביר כיצד בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2014, שנסמך על נתוני משטרת ישראל, נאמר שב-2011 נרצחו 19 נשים – ולא 20. ובדו"ח משנת 2013 מדובר על 18 נשים ב-2011, ואילו ב-2009 נרצחו לפי אותו דו"ח 8 נשים, ולא 6 כבנתוני המשטרה שהבאנו.

יותר נשים נרצחות כי יופיטר בנסיגה?

אבל אלו באמת זוטות קטנוניות. העיקר הוא שיש לנו נתונים מוצקים, כאלה שאפשר לעשות איתם משהו. ראיתם את הגרף של משטרת ישראל. יפה כזה, עם קו מגמה. מגמה עולה, מגמה יורדת. משהו קרה ב-2009 שהוריד את הרציחות לשיעור כה נמוך, לא? אולי בחירתו של נתניהו לראש ממשלה? ומשהו קרה ב-2010 שהעלה את הרציחות בשיעור כה חד – אולי המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה? והירידה ברציחות ב-2013-2015 לעומת השנים שלפני כן, אולי היא קשורה לקדנציה השלישית של נתניהו כראש ממשלה.

או שאולי יש לכך קשר לגאות ולשפל, למחירי התירס, לשאלה אם יופיטר בנסיגה, או למספר התשדירים של הרשות הלאומית למלחמה בתאונות הדרכים? הכול אפשרי, ובסופו של דבר חסר פשר. מדובר, הבה נתמודד עם העובדות, במספרים נמוכים מכדי שיאפשרו טיפול סטטיסטי כלשהו. אפילו במספרים גדולים בהרבה, כגון מספר התיקים שנפתחו על אלימות במשפחה, קשה להסביר מדוע בשנה אחת הייתה עלייה ובשנה אחרת הייתה ירידה. נכון, הקרימינולוגים עובדים קשה על ניסיון לקשור בין נתונים סטטיסטיים לבין מדיניות שתקטין פשיעה, אבל אילו היו להם תוצרים מוכחים ופשוטים, כולנו היינו מאמצים אותם והיינו מגיעים לעולם שכולו טוב, יופי וחוסר פשיעה ברחובות.

אם תבדקו בשנתוני הסטטיסטיקה השונים, תגלו שאפילו לא נעשה ניסיון לקשור בין מדיניות כלשהי או אירוע כלשהו לבין השינוי בנתונים, וכאשר נעשה ניסיון כזה, הוא תמיד יהיה בגדר חכמה שלאחר-מעשה, מפוקפק ולא מוכח, ופעמים רבות מערב גם משאלת לב.

אם אתם רוצים ניתוחים סטטיסטיים עם קורלציות מרהיבות בין נושאים שאין ביניהם שום קשר אמיתי, אתם מוזמנים לעייןבאתר הזה, ובו קשר מדויק בין דברים כמו ההוצאה האמריקאית על מדע וטכנולוגיה לבין התאבדויות בתלייה ובחנק; בין מספר האנשים שטבעו בנפילה לבריכה לבין מספר הסרטים שניקולס קייג' הופיע בהם; בין שיעור הגירושין במיין לבין צריכת מרגרינה לראש; ועוד ועוד.

הקשר בין צריכת מוצרלה לדוקטורנטים בהנדסה

עד כמה מסוכן האקדח על שולחן המטבח?

הבה ניקח מקרה לדוגמא: פרויקט "האקדח על שולחן המטבח", שהקימו כמה ארגוני נשים, שם לו מטרה "לאיסוף נשק חברות אבטחה ממאבטחים בתום המשמרת, ולצמצום תפוצת הנשק הקל במרחב האזרחי בישראל". מה הקשר לפמיניזם? אוהו!

"מאז שנת 2002 לפחות 33 חפות וחפים מפשע נפלו קורבן לנשק אבטחה שנישא מחוץ למסגרת העבודה", נאמר בדף הארגון. "רוב הקרבנות – 18 מהם נשים – נרצחו במרחב הפרטי-משפחתי".

"האקדח על שולחן המטבח", אם כן, הוא נשק אנטי-נשי, ולכן נשים מנסות למנוע כמה שיותר תפוצה שלו. אבל רגע: 18 מהקורבנות הן נשים, זה אומר שכל שאר ה-15 הם גברים. 18 לעומת 15, לא הבדל כזה משמעותי כמדומני. אז מה הקשר לפמניזם?

הדבר נעשה מעניין במיוחד כאשר נכנסים לעומק לנתונים עצמם – וכאן צריך לתת כבוד לפרויקט, שבחריצות רבה תיעד כל מקרה ומקרה במדויק וכך איפשר לנתח את הנתונים. פילחתי את הנתונים לגבי רצח על ידי נשק של מאבטח לשלושה סוגים: רצח אישה בידי בן זוגה; רצח גבר בידי בת זוגו; ו"אחר" – בכלל זה רצח אחר במשפחה, התאבדויות, הרג בלתי מכוון וכן הלאה. הנה התוצאה:

רצח בת זוג רצח בן זוג אחר
2002     1 רצח אם
2003 3   1 הרג עצמי בלתי מכוון
2004 1   1 רצח אם, 1 רצח אח, 1 הרג לא מכוון
2005 1    
2006   1 1 רצח בידי מאבטחת
2007     2 רציחות פליליות
2008     רצח משולש במשפחה, 1 רצח גבר בגלל ויכוח
2009     1 רצח בגלל ויכוח
2010 1 1 1 הרג בטעות, 1 התאבדות
2011 1   1 התאבדות, 1 רצח פלילי
2012 1   1 הרג לא ברור
2013 1   4 רציחות אחרות
2014      
2015    

(מקרי הרג באמצעות נשק של מאבטחים)

לטענת נשות הפרויקט, הסיבה לכך שב-2014 לא היו רציחות בידי נשק של מאבטחים, היא שבשלהי 2013 החליטו לאכוף את ההנחיות למאבטחים שלא לשאת נשק הביתה. טיעון מעניין. אבל שימו לב שגם ב-2002 היה רצח אחד בלבד. כך גם ב-2005, וכך גם ב-2009. מה ההבדל בין אחד לבין אפס? עולם ומלואו, אבל סטטיסטית זה חסר משמעות. יתרה מזו, ההנחיות בוטלו בשלהי 2014 ומאז לא נרשם שינוי במצב, מה שהוביל את נשות הפרויקט לתירוצים נוספים, כגון שההנחיות בפועל יושמו גם כאשר הן בוטלו. כשיש לך תיזה, כל דבר יכול להסתדר איתה עם קצת מאמץ.

הבה נתמקד ברצח בנות זוג דווקא – שלגביו יש לנו נתונים סטטיסטיים מדויקים (פחות או יותר, כמו שראינו קודם) – ונראה את היחס בין רציחות מנשק של מאבטח לבין רציחות בכלל (נלקחו בחשבון 11 השנים האחרונות, בניכוי 2015 על נתוניה הלא ברורים ובניכוי 2002-2003 שלגביהן אין נתונים בשנתונים האחרונים):

רצח נשים בידי בני זוגן מתוכם: באמצעות נשק של מאבטח
2004 10 1
2005 12 1
2006 16 0
2007 13 0
2008 11 0
2009 6 0
2010 18 1
2011 20 1
2012 13 1
2013 15 1
2014 11 0
אם יש משהו שניתן להסיק מהטבלה הזו, זו עובדה ברורה אחת: שיעור רציחות נשים בידי בני זוגן באמצעות נשק של מאבטח הוא אחוז זעיר מרצח נשים בידי בני זוגן בכלל. ליתר דיוק, מדובר ב-4.138% מהרציחות (6 מתוך 145). רוב רוצחי נשותיהם עושים זאת בצורות מזעזעות אחרות: במכות אלימות, או (ברוב המקרים שבדקתי) בדקירות. ניתן להתרשם מן הנתונים שנאספו באתר המושקע הזה, ובו פירוט של כל מקרה ומקרה של רצח במשפחה.

הפתרון: איסור על מכירת סכינים?

הסטטיסטיקה, אם כן, שוב תעתעה בנו. ארגוני הנשים קוראים לצמצם את תפוצת כלי הנשק החם, אף שבפועל אלו משמשים רק באחוז מזערי מן הרציחות. הגיוני יותר היה לאסור על מכירת סכינים, מברגים, אולרים, מחבטי בייסבול, וכן הרחקת אבנים כבדות ממקומות יישוב. בסופו של דבר, אם מדברים על רוצח, הוא יתפוס את כלי הנשק הזמין לו. אם לא יהיה לו אקדח, כי אז סכין היא גם אופציה, וכמו שראינו אופציה מועדפת. וגם בהתאבדות, האם אתם סבורים שהמתאבד ביריית אקדח לא היה מתאבד בדרכים אחרות לו נשלל ממנו האקדח?

נכון, לאסור על מכירת סכינים אינה אופציה ריאלית כל כך, ואילו צמצום נשק חם כן. אך כפי שראינו, הנזק מן הנשק החם מסתכם במוות אחד בשנה בממוצע. ומה לגבי התועלת? נשות "האקדח על שולחן המטבח" מתעלמות משום מה מן היתרונות שבאקדח בידי אזרחים: לא מעט פיגועים סוכלו השנה בידי אזרחים, שירו במהירות במחבל (המקרים שבהם נפגעו אזרחים או אנשי כוחות הביטחון מירי שכזה, הם כולם תוצאת ירי של כוחות הביטחון עצמם!). כך, בפיגוע האחרון בצומת הגוש אזרח הוא זה שירה ראשון במחבל שדקר קל חייל; לעומת זאת בפיגוע בתל-אביב יכול היה היורה לירות דקות ארוכות ולהסתלק כלעומת שבא, שכן רוב האזרחים לא נשאו נשק, ואלו שנשאו סירבו להשתמש בו.

ואין מדובר רק במחבלים. אקדח יכול להוות הגנה עצמית מפני סוגי פשע שונים, והמניעה של הפשע – באמצעות כוחו המרתיע של האקדח – אינה נספרת בשום סטטיסטיקה. נכון, אקדח בבית עדיין צופן בחובו סכנות לתאונות, כשם שחומרי ניקוי רעילים גורמים גם הם לתאונות רבות. אך לעניין זה אין כל סיבה לטעון שהתועלת בהגבלת נשיאת נשק עולה על הנזק בכך.

ודבר אחרון: כלי נשק חמים, כמו שראינו, הורגים בממוצע אדם לשנה. כלי תחבורה, לעומת זאת, הורגים מאות בכל שנה. אולי, אם כך, נגביל את כמות הרישיונות לרכב? פחות כלי רכב = פחות נסועה = פחות תאונות דרכים = פחות הרוגים. אני פותח בזאת בפרויקט "המכונית בגראז'", לאיסור מכירת כלי רכב לאנשים פרטיים. נכון, זה דיקטטורי ופוגעני, אבל בינינו: חיי אדם חשובים יותר מכל שיקול אחר. לא?

 

לעזאזל העובדות, העיקר התיזה

כעת יכולה להישאל שאלה: אם יש היגיון בכל מה שאמרנו – אם רצח נשים בידי אקדחים מהווה אחוז זעיר מהפשעים; אם לאקדחים יש יתרון הגנתי ומניעתי מובהק; אם, כמו שכמה פמיניסטיות טוענות, אקדח הוא דווקא נשק פמיניסטי בידי נשים, כיון שהוא מצמצם את יתרון הכוח המובנה של גברים ונותן להן אפשרות להגנה עצמית יעילה – מדוע קיימת הנטייה המובהקת הזו, לזהות צמצום נשק עם פמיניזם?

נראה שהתשובה היא שפמניזם, ברובו, מהווה היום תנועה של הנדסה חברתית: ניתוח סטטיסטי של העולם, וציפייה לפעולות חד-משמעיות ל"תיקון עולם". הפמניזם, כמו תנועות הנדסה חברתית אחרות, אינו מוכן לקבל אקראיות, אינו מוכן לקבל חוסר יכולת לזהות בעיות ולפתור אותן, והוא בטוח שבידו הפתרון לבעיות. את מקומו של אלוהים הכול-יכול החליפה הממשלה: אם יש בעיה (עוני, אי-שוויון, התחממות גלובלית, פשיעה, טרור) הממשלה בלי ספק יכולה לפתור אותה, ואם היא לא פותרת אותה הרי זה משום שהיא חדלת אישים.

אז נכון, רובם המוחלט של מקרי רצח הנשים בוצע בידי סכין או באמצעים אלימים אחרים, ולא ביריות; אבל הגבלת סכינים, משום מה, אינה ריאלית, ולכן אותם 96% מהמקרים נדחקים הצדה, ומסתכלים רק על אותם 4% שבהם נשים נרצחו מיריות אקדח. האם אותם 4% היו יכולים להימנע אילו היו נלקחים לרוצחים האקדחים, או שכיוון שהמניע כבר קיים, הם היו מוצאים את הדרך לעשות זאת בכל מקרה? האם אין לאקדחים תועלת שתעלה על הנזק שאולי ייגרם מהם? אלא שעם יותר מדי ספקות כאלה, עלולה להיווצר המחשבה כאילו אי אפשר להנדס את החברה, כאילו אין לנו באמת יכולת לנקוט פעולה מסוימת וברורה שתצמצם את רצח הנשים, וזה דבר שמהנדסות החברה אינן יכולות לסבול.

או כפי שכתבו בסרקזם נשות הפרויקט בתגובה לביקורת כלפיהן, "אין ספק שמובהקות סטטיסטית היא הדבר שחשוב להתמקד בו כשמדובר בחיי אדם". האם חיי אדם לא מונחים על הכף גם בצד השני? האם אין הכרח במובהקות סטטיסטית בבואך למנוע מאנשים להחזיק בנשק להגנה עצמית? על כך אין תשובה. העובדות אינן ממש חשובות, כך מתברר, העיקר התיזה.

במאמר נלקח מאתר

http://mida.org.il


צרו אתנו קשר בטלפון 050-6264760, במייל info@legalweapon.org.il או דרך האתר
2015 © כל הזכויות שמורות להעמותה לקידום תרבות הנשק בישראל