---

יורים ולא בוכים

זה בדוק: אזרחים חמושים ומאומנים יעילים ביותר בהתמודדות נגד מעשי פשיעה • סטטיסטית יש פחות אבדות בנפש בקרב קרבנות פשיעה חמושים וכך פוחתת גם המוטיבציה בקרב עבריינים לבצע פשעים אלימים • אז למה בישראל מפחדים לפתוח את הנושא לדיון? • ספר עלילתי חדש לבני נוער מבקש להציף מחדש את סוגיית הביטחון האישי ונשיאת נשק בישראל

אוריאל לין, הגנה עצמית, קונטנטו דה סמריק,2015

 

 

נושא שנוי במחלוקת; חינוך להגנה עצמית בארה"ב. צילום: JBLM PAO Ingrid Barrentine CC BY-NC-SA 2.0

סוגיית הזכות לשאת נשק  כמעט ואינה זוכה להתייחסות בשיח הפוליטי העכשווי בישראל, לא כל שכן בעת מערכות בחירות סוערות שבהן ההתגוששויות הפוליטיות הקטנוניות דוחקות דיונים בנושאים עקרוניים. מדיניות המשרד לביטחון פנים בשנים האחרונות, אשר מטרתה להקשות על אזרחי המדינה בהשגת רישיון לנשק, לא עוררה מחאות בולטות. להוציא קריאותתיגר בודדות, נישול זכותם המוקנית של אזרחי המדינה לנשיאת נשק להגנה עצמית, שהוביל לצמצום דראסטי של מספר האזרחים המחזיקים כלי נשק ברישיון, עבר בשלווה יחסית. דווקא מדינה ישראל, שנוסדה מתוך תודעה ציונית מפותחת של עצמאות והגנה עצמית, שוללת מאזרחים שומרי חוק את היכולת להחזיק ולשאת כלי נשק, ובכך דה-פקטו גוזרת עליהם תלות מוחלטת ברשויות המדינה בהגנה על חייהם, חיי יקיריהם, קהילתם ורכושם.

מדובר בנושא שנוי במחלוקת, שמושך בעיקר תשומת לב שלילית לאחר מקרי רצח טרגיים. דווקא בשל כך יש להעריך מאוד את החלטתו של עו"ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר וח"כ מטעם הליכוד בכנסת ה-11 וה-12, לכתוב ספר עלילתי לבני הנעורים, המלמד סנגוריה על הזכות לשאת נשק וקורא לדור הצעיר לפתח תרבות הגנה עצמית. הספר, שנקרא בפשטות 'הגנה עצמית', מתאר את חוויותיהם של חמישה נערים מצפון תל-אביב. בעקבות חשיפתם לשלל הסכנות הביטחוניות והפליליות שעומדות בפני אזרחי מדינת ישראל, מחליטים הללו ליטול אחריות הן על ביטחונם האישי והן על ביטחון הקהילה. החמישה פוצחים באימוני הגנה עצמית שבמסגרתם תחושת המסוגלות העצמית שלהם עולה, אופיים מתחשל, ולבסוף הם אף מצליחים באומץ לסכל אירוע טרור לאומני בעל פוטנציאל נפגעים רב.

למדינה יש מגבלות

הספר חריג למדי במדפי הספרים לנוער בהתמודדותו הישירה עם המציאות הישראלית. כבר בתחילת הספר ישראל מתוארת כ"מדינה למודת טרור", אשר מתמודדת באופן שוטף עם סכנות פיגועים וחטיפות. בספר מוזכרים מעשי טרור מהמזוויעים שידעה המדינה, כגון הרצח ב-2001 של שני הנערים מתקוע, אשר נסקלו באבנים ופניהם רוטשו על ידי פלסטינים. "היה קשה להתבונן ישירות אל תוך רוע צרוף חסר חמלה ככזה", כותב לין בספר. הוא מסביר כי מעשים שכאלה גורמים לעתים קרובות לישראלים לטמון את הראש עמוק בחול ולהסתמך באופן עיוור ומוחלט על כוחות הביטחון, "אשר ברור שלעולם לא יוכלו לפרוש שמיכת הגנה שלמה ואמיתית בפני תקיפת פתע של טרור" (עמ' 19).

 

ספרו החדש של עו"ד אוריאל לין

אולם ללין אין אשליות: לעיתים קרובות מידי הצבא והמשטרה אינם מסוגלים לתת מענה מידי לאיומים בטחונים ופליליים שאורבים לאזרחי המדינה. כדוגמה לכך מתאר לין באריכות את הפיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים שבוצע ב-2008, ובו נרצחו שמונה בחורי ישיבה על-ידי מחבל ערבי ממזרח ירושלים. הכשלים הרבים שהתגלו בהתמודדות המשטרה עם האירוע, שהסתיים בהרג המחבל על-ידי אזרח וקצין בחופשה בעלי תושייה, גרמו אמנם ל"התערערות הביטחון של רבים מתושבי ישראל ביכולתה של המשטרה להגיב כיאות לפיגועי טרור קשים" (עמ' 18), אך לא העלו את סוגיית הזכות לשאת נשק אישי להגנה עצמית לראש סדר היום הציבורי. למרבה הצער, רק מעטים הפנימו את העובדה "שאי אפשר להתעלם ממרכיב ההגנה העצמית כחלק לא נפרד, הכרחי וחשוב ביצירת הגנה בפני הטרור הפלסטיני" (עמ' 20).

ישראל אינה המדינה היחידה בעולם שמתמודדת עם אירועי טרור רצחניים, ולין מבהיר היטב לקוראיו הצעירים שהטרור האסלאמי חוצה גבולות ומהווה כיום איום גלובאלי אשר מגיע "לפינות הנידחות ביותר של העולם" (עמ' 37). בין הדוגמאות שמוזכרות בספר מצוין הפיגוע שהתרחש ב-2013 בקניון "ווסטגייט" בניירובי בירת קניה, בו מחבלים סומליים לקחו את באי הקניון כבני ערובה, רצחו עשרות ופצעו מאות מהם. אירוע זה הכה את העולם בתדהמה, לאור העובדה שארבעה מחבלים בלבד השתלטו על קניון הומה אדם למשך ארבעה ימים תמימים, בהם טבחו באזרחים חפים מפשע ללא כל הפרעה. גם בקניה – לה חוקי נשק מהמחמירים בעולם, כמו גם במקומות אחרים ברחבי העולם, החלו להישמע בעקבות האירוע הקשה קולות הקוראים להכרה בזכות האזרחית להגנה עצמית על-ידי נשיאת כלי נשק. הערעור על מדיניותן המסורתית של רוב מדינות העולם להגביל את הבעלות הפרטית כל כלי נשק בא לידי ביטוי בדבריו של רוברט נובל, מנכ"ל האינטרפול לשעבר, בעקבות הפיגוע בקניה:

שאל את עצמך: אם היה זה דנוור קולורדו, אם היה זה טקסס – האם החבר'ה האלה היו יכולים לבלות שעות או ימים בירי על אנשים אקראיים? מה שאני אומר הוא שזה גורם למשטרות בעולם לבחון מחדש את דעותיהם על ההגבלות של החזקת נשק אישי. זה גורם גם לאזרחים לבחון את הנושא מחדש. אתה חייב לשאול את עצמך: האם אוכלוסייה חמושה יותר נחוצה כעת מאשר בעבר, לאור האיום המתגבר של מעשי טרור? זה נושא שצריך לדון בו.

החשיבות של תרבות הגנה עצמית בהתמודדות עם מעשים פליליים מקבלת מקום של כבוד בספר. כך למשל, הנערים גיבורי הספר עדים למעשה רצח שאירע במועדון בדרום תל-אביב, אחד מאותם אירועים אלימים חסרי פשר שמתרחשים במתחמי בילויים. לין, חף משיקולי פוליטיקלי קורקט וישיר כהרגלו, מציב את הנערים גם בסיטואציה בה הם נאלצים להתמודד עם מהגרים זרים מאפריקה אשר מנסים לגנוב את אופניהם, תופעה תל אביבית נפוצה למדי. חשיבות ההגנה העצמית, אַלִּיבָּא דְלין, אינה רלוונטית רק באירועי סכנת חיים, אלא גם בשמירה על רכושם וכבודם של אזרחים שלווים ושומרי חוק. "אני לא רוצה לחיות את חיי בפחד מפני האנשים האלימים" (עמ' 55), אומר אחד הנערים בספר, בלמדו שיעור שלמרבה הצער טרם הופנם בחברה הישראלית.

הסטטיסטיקה כפי שלא הכרתם

הביטחון האישי בתל-אביב, בתקוע או בעפולה אינו טוב יותר, כמובן, מאשר ערים אחרות בעולם כמו וושינגטון, שיקגו או ניו יורק, "בהם אתה יכול כנראה לקבל משלוח פיצה לפני תגובה משיחת חירום 911", מגחך רוברט לוי, יו"ר מכון קאטו האמריקני. לוי נאבק רבות נגד הניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע בתיקון השני לחוקה, אשר מגן על זכותם של אזרחי ארצות-הברית לשאת נשק. למרות המגבלות הרבות שהוטלו על רכישה ונשיאה של נשק ברחבי העולם, בסקירה נרחבתשנערכה על-ידי האקדמיה הלאומית למדעים בארצות-הברית לא זוהו כל תקנות וחוקים שנמצאו אפקטיביים במניעת פשע, התאבדויות או תאונות. דומה שתובנתו המוקדמת של צ'זארה בקאריה האיטלקי, ממייסדי מדע הקרימינולוגיה, במסה "על הפשעים ועל העונשים" (1764), רלוונטית מתמיד:

חוקים האוסרים נשיאת נשק... מותירים בחוסר הגנה דווקא את אלה ללא נטיה וללא נחישות לביצוע פשעים. חוקים אלה מרעים את מצבם של המותקפים, ומיטיבים עם התוקפים; הם דווקא מעודדים מעשי רצח ולא מונעים אותם – כי את האדם הבלתי-חמוש ניתן לתקוף ביתר ביטחון על-פני זה החמוש.

[עו"ד אוריאל לין]

עו"ד אוריאל לין

בניגוד לרושם המצטייר בציבור, ושנגדו יוצא לין בחריפות, אזרחים חמושים ומאומנים דווקא הוכחו כיעילים ביותר בהתמודדות נגד מעשי פשיעה. במחקר שהתפרסם בכתב העת האקדמי Journal of Criminal Justice, נמצא כי יש באופן מובהק סטטיסטית פחות אבדות בנפש או פציעות בקרב קורבנות פשיעה חמושים. מסקנה נוספת שעולה מהמחקר היא שאוכלוסייה חמושה מפחיתה את המוטיבציה בקרב עבריינים להתחמש ולבצע פשעים אלימים. אכן, הכלכלן ג'ון לוט מציין בספרו "יותר נשק, פחות פשיעה", כי שיעור הפשיעה צנח בממוצע בכ-10% באזורים אשר הרשויות הגמישו וריככו את החוקים המגבילים על רכישה ונשיאה של כלי נשק. באתר של מכון קאטו ניתן לעיין במפה אינטראקטיבית של ארה"ב הממחישה את התדירות הרבה שבה אזרחים חמושים בכלי נשק מסכלים מקרי רצח, אונס, תקיפה ועוד.

קריאה לאחריות אישית

'הגנה עצמית' הינו ספר מרתק וסוחף שמשכיל להעביר בצורה אפקטיבית נושא מורכב ושנוי במחלוקת. לין משכיל לשלב מסרים ליברלים נוספים לאורך הספר, שצפויים לעורר עניין רב בקרב בני נוער מתבגרים המצויים בשלבים טרומיים של עיצוב תודעה פוליטית וחברתית. בספר מובעת התנגדות נחרצת למדיניות אטטיסטית וקריאה לדור הצעיר לקחת אחריות על גורלו ואושרו. חופש ותחרותיות מוצגים כערכים חשובים שיש לטפחם ("אם אתה רוצה להגיע למשהו בכוחות עצמך אתה חייב להיות תחרותי", אומר אחד האבות בספר לבנו, עמ' 39), וכן מועבר מסר ברור שהשאיפה לרווחים כספיים אינה מידה מגונה ("כשיש לך חיים טובים, קל יותר לעזור לאחרים" מסביר המדריך להגנה עצמית לחניכיו, עמ' 81).

מומלץ להורים ללוות את ילדיהם במהלך קריאת הספר, ולנהל עמם דיונים על הסוגיות המועלות בו על מנת להבטיח כי שיעוריו מופנמים היטב ובאופן מדויק (למשל ההבחנה בין הגנה עצמית לתוקפנות לא מוצדקת). לאור מדיניות משטרת ישראל והמשרד לבטחון פנים בשנים האחרונות, אשר מפשיטה את אזרחי המדינה מיכולת ההגנה העצמית ("קל להם יותר להתמודד עם ביקורת בתקשורת על כל שהם נכשלו בהגנה על הציבור, מאשר ביקורת על עצם העובדה שאדם שהיה בידו כלי נשק ברישיון, רצח את אשתו", כותב לין, עמ' 61), יש חשיבות מיוחדת בטיפוח דור צעיר שמוקיר את החירות האישית ומוכן להגן עליה.

ד"ר אמיר שני הוא חבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.

---