---

מיתוסים ועובדות: מי מפחד מנשיאת נשק אישי?

גל הטרור עורר מחדש את הדיון הציבורי בשאלת נשיאת נשק אישי • פוליטיקאים, אקטיביסטים ואישי ציבור שונים טוענים כי "ניסיון העבר הוכיח, שהרחבת היקף הנשק במרחב האזרחי מסוכנת" • המציאות, העובדות והנתונים הקרים, אפעס, מספרים סיפור אחר לגמרי • ד"ר אמיר שני עם ארבעה מיתוסים שצריך להכיר.

 

לא פשוט לעבוד כשליח פיצה באזורים מסוימים בארה"ב. עובדים מסוג זה, מסתבר, נחשבים למטרות קלות עבור פושעים המבקשים לשדוד אותם. כך קרה למשל לבחור בשם בנט דין ג'וניור, שהגיע למסור משלוח פיצה בכתובת כוזבת בעיר מובייל, אלבמה. בהגיעו ליעד התקרב לדלת הקדמית של הבית והבחין בשודד שהגיח מכיוון המרפסת הסמוכה, שכיוון אקדח לעברו. דין קפא לרגע, אבל כשהבין את הסיטואציה המסוכנת שנקלע אליה, התעשת, השליך את מגש הפיצה מידיו ושלף את הנשק האישי שלו; השודד נמלט מיד. מעסיקו של דין, שנשא נשק מאחר ונשדד כבר בעבר, הגיב למקרה באומרו: "אם הוא לא היה נושא אקדח, אלוהים יודע מה היה קורה".

אבל מה שמתאפשר לשליחי פיצה בארה"ב, הודות להגנה החוקתית של הזכות לשאת נשק, נשלל בשיטתיות מאזרחי מדינת ישראל, שעומדים בימים אליה בפני גל טרור עממי בכל חלקי הארץ. אזרחים נאלצים להתמודד עם מפגעים ערביםבידיים חשופות או עם כלי הגנה מאולתרים, כגון מטרייה, נונצ'קו ואפילו מקל סלפי. במקרים בהם אזרחים חמושים, חיילים או שוטרים היו נוכחים במקום, האירוע הסתיים בנטרולו, פציעתו או חיסולו של המחבל.

אבל התפקיד החשוב שיש לאזרחים חמושים ומיומנים באירועים כאלה עדיין לא זוכה להכרה רחבה מספיק. שר הביטחוןהמליץ אמנם לאזרחים בעלי נשק לשאת אותו עמם בימים אלה, והשר לביטחון פנים אישר שורה של הקלות בקבלת רישיון נשק, אך דאגה עמוקה מהאפשרות של אזרחים שיישאו נשק להגנה עצמית ולהגנת סביבתם עדיין ניכרת בקרב רבים.

שרת המשפטים לשעבר ח"כ ציפי לבני (המחנה הציוני), למשל, הביעה חשש שנשיאת נשק בידי אזרחים תוביל ל"אנרכיה מוחלטת"; ח"כ דב חנין (הרשימה המשותפת), בדומה ללבני, הזהיר כי נשק בידי אזרחים יוביל אותנו ל"אסון גדול עוד יותר"; והאגודה לזכויות האזרח נזעקה להתריע כי "קיים חשש ששימוש בנשק בידי ידיים שאינן מספיק מיומנות עלול לגרום לפגיעה קשה שלא לצורך, גם במפגעים שיש לעצור ולא להרוג, וגם באנשים סביבו שעלולים להיפגע מירי לא מדויק או מטעות בזיהוי. עם כל הרצון לשמור על ביטחון האזרחים, הסיכון פשוט גדול מדי".

למרבה המזל, אין צורך להסתמך על תחושות בטן של פוליטיקאים, אנשי ציבור ואקטיביסטים למיניהם. הניסיון העולמי והמחקרי מלמד אותנו היטב כי רובם המכריע של בעלי כלי הנשק החוקיים הם מיומנים ואחראיים, וכי עשרות אלפי מקרי פשע וחבלה נמנעים מדי שנה הודות לאזרחים מן השורה שהשכילו לשאת עמם נשק אישי. זו השעה להפריך מיתוסים רווחים בנוגע לנושא שמצוי כרגע בראש כותרות החדשות בישראל, וצפוי עוד לעורר דיונים סוערים בשבועות ובחודשים שיבואו.

"יותר נשק, יותר פשיעה"  

בעשורים האחרונות מדינות רבות בארה"ב הקלו באופן משמעותי את חוקי החזקת ונשיאת הנשק בידי אזרחים בשטחיהם, מה שהוביל לעליה במספר כלי הנשק ברחבי ארה"ב כולה. אולי אין כאן קשר מדויק בין סיבה ותוצאה, אך המציאות היא שבמקביל ניכר כי שיעור הפשיעה האלימה בארה"ב מצוי בשפל היסטורי. כך למשל, בשנת 2010 נרשמו 11,078 מקרי רצח על ידי נשק (3.6 מקרים ל-100 אלף אנשים), לעומת שנת 1993 בה נרשמו 18,253 מקרי רצח כאלה (7.0 מקרים ל-100 אלף אנשים). כבר ב-2004 פאנל חוקרים של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב ציין כי על פי הידע הקיים לא ניתן להסיק על קשר סיבתי בין הבעלות על כלי נשק לפשיעה אלימה.

סקירה עדכנית ומקיפה של הקרימינולוג האמריקני גרי קלק שהתפרסמה השנה העלתה אף היא את המסקנה כי "שיעורים גבוהים של בעלות על נשק אישי אינם מובילים לשיעורי פשיעה גבוהים יותר, כולל מקרי רצח". למרות הקריאות החוזרות ונשנות מצד הנשיא אובמה והשמאל האמריקאי להטיל מגבלות על הזכות לשאת נשק, חוקר מאוניברסיטת UCLA בדק ומצא כי, בניגוד לסברה הרווחת, אין קורלציה מובהקת סטטיסטית בין שיעור הרגולציה על נשיאת נשק לבין מספר מקרי הרצח, מה שמטיל ספק על אפקטיביות הצעדים המוצעים.

"אי אפשר לסמוך על אזרחים מן השורה עם כלי נשק" 

דעה פופולרית נוספת היא שאזרחים "רגילים" אינם כשירים להתמודד עם נשק "ברגע האמת", בעת אירועי פשיעה וחבלה. חמור מכך, הם עלולים לפגוע בטעות בחפים מפשע, להשתמש בנשק בהתקפות זעם ואלימות בלתי נשלטים, או שהפושע/מחבל פשוט יחטוף את נשקם וישתמש בו כנגדם. כפי שדווח בעבר במידה, אנקדוטות רבות מהארץ ומהעולם בהם הוכיחו שמדובר בתפיסה נמהרת ולא מחויבת המציאות, מה שלא הפריע לח"כ תמר זנדברג (מרצ) לבקר את ההקלות האחרונות במתן רישיון נשק בטענה כי "נסיון העבר הוכיח, שהרחבת היקף הנשק במרחב האזרחי עולה בחיי אדם יותר משמצילה. גם אם יתכן שיהיו מחבלים שייעצרו באמצעות נשק כזה, גדולה בהרבה הסכנה שייעשה בו שימוש לא מיומן ולא אחראי, שהוא ישמש לאלימות בתוך המשפחה או להתאבדויות או אפילו ייחטף מידי האוחז בו ויגדיל את הסיכוי לאובדן חיי אדם".

על מנת לבחון את הסוגיה לעומק, חוקרים מטעם מכון קאטו האמריקאי בחרו אקראית ובחנו קרוב ל-5,000 מקרים של שימוש בנשק אישי להגנה עצמית שהופיעו בחדשות בין אוקטובר 2003 לנובמבר 2011. מסקנתם החד-משמעית היא שהמקרים שלעיל הם נדירים יחסית וכי ברוב מוחלט של המקרים – כולל ניסיונות רצח, אונס, תקיפות ושוד – האזרחים פעלו כשורה והגנו על עצמם וסביבתם במיומנות ואחריות. במקרים רבים די היה באיום בנשק האישי כדי להרתיע ולהניס את התוקף. ממצא מעניין במיוחד הוא שבניגוד לחשש הנפוץ, שהוזכר גם על ידי ח"כ זנדברג, נדיר שתוקפים מצליחים להשתלט על נשקו של הקורבן (11 מקרים בלבד); למעשה, קיים סיכוי גדול יותר הרבה יותר שדווקא הקורבן המיועד ישתלט על נשקו של התוקף (227 מקרים). מקרים של שימוש לא מוצדק בנשק חם תוך ויכוחים או עימותים סוערים (למשל בכביש או במגרשי חניה) הם נדירים במיוחד.

"אתה רוצה מקרי טבח המוניים כמו באמריקה?"

כמו מקרי טבח רבים אחרים – הן בארה"ב והן ברחבי העולם – גם כאן בחר המפגע ביעד שהוכרז כ"נקי מכלי נשק" (Gun-Free Zone), בו נאסר גם על בעלי נשק חוקי לשאת אותו. בעוד שמן הסתם הרוצח לא נרתע ממדיניות זאת, אזרחים שומרי חוק ששהו במקום נותרו ללא יכולת ממשית להגן על עצמם. אחד מהם הוא כריס מינץ, חייל משוחרר שספג בגופו כשבעה כדורים שנורו ובכך הגן על חבריו לספסל הלימודים. באורח פלא, מינץ שרד את הטבח ולאחרונה שוחרר מבית החולים. אם למינץ ולאחרים הייתה את האפשרות לשאת נשק להגנה עצמית במקום, קיימת סבירות גבוהה שהאירוע היה מסתיים באופן שונה מהותית.הזרקור התקשורתי הבולט שמקבלים (בצדק) אירועי הירי ההמוניים בארה"ב מעורר חשש רב בקרב רבים בנוגע להרחבת הזכות לשאת נשק להגנה עצמית. אבל, למרות הגידול המתמיד במספר כלי הנשק בארה"ב, שיעורם השנתי של אירועי הירי ההמוניים נשאר יציב למדי. בעקבות הטבח האחרון שהתרחש לפני כשבועיים במכללה קהילתית באורגון, בו מטורף רצח כתשעה בני אדם, כתב הפרופ' לקרימינולוגיה ג'יימס אלן פוקס "על פי ניתוח זהיר של נתונים על ירי המוני (באמצעות ההגדרה המקובלת של לפחות ארבעה הרוגים באירוע), שירות המחקר של הקונגרס מצא שיש, בממוצע, קצת יותר מ -20 תקריות בשנה. העלייה בשיעור המקרים, אם הייתה כזאת בכלל, היא זניחה... העלייה האמיתית היחידה היא בשיעור ההיסטריה ובמהומה התקשורתית".

"כלי נשק חוקיים יגיעו לידי פושעים וטרוריסטים"

למרבה הצער, פושעים וטרוריסטים אינם מתקשים במיוחד להשיג כלי נשק בשוק השחור (גם בארץ), ועל כך הגבלת הזכות לנשיאת נשק להגנה עצמית פוגעת בעיקר באזרחים שומרי חוק שנותרים חשופים לאיומים אלימים. הרגולציה המחמירה יחסית על נשיאת נשק בצרפת, למשל, לא מנעה ממפגעים מוסלמים לבצע את הפיגוע המחריד במשרדי המגזין הסאטירי "שרלי האבדו", כנקמה על פרסום קריקטורות על הנביא מוחמד. הפיגוע, שנערך בתחילת השנה ונרצחו בו כ-12 בני אדם, בוצע באמצעות רובי סער, אקדחים ותתי-מקלע.

קצין משטרה צרפתי בכיר ציין בעקבות הפיגוע כי "השוק השחור בצרפת מוצף בכלי נשק ותחמושת ממזרח אירופה. הם נמצאים בכל מקום בצרפת". על פי ההערכות, אף-על-פי שנתונים רשמיים בצרפת מצביעים על כ-2.8 מיליון כלי נשק אישיים רשומים, מספרם הריאלי של כלי הנשק במדינה נע בין 15 ל-17 מיליון, ומצבם של מדינות אחרות ביבשת אירופה אינו שונה מהותית. קבוצת מחקר מהמכון ללימודים בינלאומיים מתקדמים בשוויץ מצאה בהתאם כי שיעור הבעלות של כלי נשק במדינות ואזורים שונים ברחבי אירופה הוא פונקציה תרבותית, ולא של מכשולים חוקיים.

הגנה עצמית היא לא פריבילגיה

מעבר לעובדות הקשות, חשוב להבין שלא מדובר כאן בהתעקשות מצ'ואיסטית, אלא ביטוי לצורך האנושי, הבסיסי והרציונלי להישרדות ולהגנה עצמית. אף-על-פי-כן, בעקבות "מדיניות הצמצום" של המשרד לביטחון פנים, בשנים האחרונות קטן בחצי מספר כלי הנשק החוקיים בידי אזרחים פרטיים לשפל של 150,000 (כ-168,000 כלי נשק מצויים בידי חברות אבטחה וארגונים מורשים אחרים). במקביל, מזה שנים שצה"ל נוקט במדיניות של צמצום הוצאת נשקיםמבסיסים, כאשר החיילים יוצאים לביתם.

מדיניות זו מתגלה במלוא חוסר אחריותה בעיקר בעת מתקפות טרור, שהרי גם המדינה בעלת כוחות הביטחון המיומנים והמסורים ביותר אינה יכולה לספק ביטחון מוחלט לאזרחיה. אכן, כפי שצוין במאמר קודם שכתבנו ב'מידה', במהלך העשור האחרון יותר מ-40 פיגועי טרור בהם היו מעורבים אזרחים חמושים, תרמו אלה האחרונים תרומה מכרעת לנטרול המחבל ולהגנת סביבתם מפני הרג נוסף. בין האירועים הבולטים בהם עשו אזרחים שימוש מכריע בנשקם לעצירת מחבלים ניתן לציין את פיגועי הטרקטורים בירושלים, הפיגוע במסעדת "סי פוד מרקט" בתל-אביב והפיגוע בישיבת "מרכז הרב" בירושלים.

יש לברך אפוא על צעדיו האחרונים של השר לביטחון פנים גלעד ארדן להקלות משמעותיות על קבלת רישיון נשק, אך יש לזכור שמדובר בפתרונות זמניים וחלקיים. לא ייתכן שדווקא מדינה ישראל, שנוסדה מתוך תודעה ציונית מפותחת של עצמאות והגנה עצמית, תשלול מאזרחים כשירים ושומרי חוק את היכולת להחזיק ולשאת כלי נשק, ובכך דה-פקטו לגזור עליהם תלות מוחלטת ברשויות המדינה בהגנה על חייהם וחיי יקיריהם.

לאחר הטבח במכללה באורגון, נשאל המועמד בפריימריס לנשיאות של המפלגה הרפובליקנית ד"ר בן קרסון, תומך נלהב בתיקון השני לחוקה, האם האירוע הטראגי שינה במשהו את עמדתו. קרסון, שכרופא מנתח בילה לילות רבים בטיפול בנפגעי ירי, השיב כי מעולם לא ראה גופה עם פצעי ירי שהייתה טראומתית יותר מהמחשבה על הפקעת זכותו של אדם לחמש את עצמו להגנתו. "אנשים רציניים צריכים לחפש אחר פתרונות רציניים", הוסיף קרסון. פתרונות כאלה אינם כוללים מניעת האזרחים מגישה לכלי נשק שיכולים להציל את חייהם.

מאמר נלקח מאתר

http://mida.org.il/

ד"ר אמיר שני הוא חבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה

---